סרטוני ריקוד של מרגרה

מרקארה רצה להביע כמה אכפת להם מהאהבה בחברה ההודית המודרנית.

מאמר זה מבקש לנתח ולהעריך באופן ביקורתי שתי הפקות שיר-ריקוד ‘maragarātī‘ שונות בתכלית שנוצרו על ידם, தோற்பு உற த –

“Chettu nu Thaarru”, ו”Azhaigalum“. הוא יחקור תכונות של ההפקות השונות, באמצעות קיבוץ של תכונות בולטות מתכונות אלה: אליליזציה, ייצוגים מגדריים, דמויות של “טוב” (נשיות, טוהר) ו”רע” (מיניות), ומחווה ביצועית. יתר על כן, הוא ינתח את ההשלכות של עצם “הסתכלות” בהפקות המנוגדות הללו עבור קהל קוראים רחב בחברה המתפרשת על פני בנים ובנות בני שמונה ועד מבוגרים בוגרים.

מרגרה בל רק בת 5. כשמצאתי את הסרטון הזה, “The Whip and Nae Nae Dance”, רוקדת מרגרה כל כך אירחה אותי בהתלהבות האינסופית שלה לכאורה. מרגרה בל היא ילדה מאוד מוכשרת שיכולה לרקוד ככה מול המצלמה בגיל 5. מה שהכי מעניין אותי במרגרה זה שהיא עדיין אוהבת לעשות את סרטוני הריקוד האלה גם אחרי שהתפרסמה בגלל שעשתה אותם!

מרגרה עושה את כל תנועות הריקוד האלה בלי שום מוזיקה ולמרות שיש לה מפקח מאחוריה (כנראה אמא שלה) בכל פעם, למרות היותה צעירה כל כך, היא אף פעם לא מהססת לבצע-כל-הריקודים-מה-Memory! אנחנו לא יודעים למה מרגרה עושה עבודה טובה גם בלימודים: האם זה יכול להיות בגלל החריצות הנצפית היטב או שהנשק הסודי שלה נמצא מחוץ לבית הספר?

חוסר כישרון יכול להיות נושא עיקרי נפוץ עבור אמנים ואנשים רבים שרוצים להרים פעילות ליהנות ממנה בזמן שלהם.

סרטון יכול לשמש כמנחה של רעיונות אלה. הם יותר ממכרים מטקסט ונותנים לנו דרך טובה להמציא את הנושאים שלנו לכתוב עליהם. ניקח לדוגמא את מרגרה, החיה ששמה הועלה בסרטונים. הדרך שבה הם מסוגלים לחקות בני אדם היא מרתקת בפני עצמה, אבל כל האישיות שלהם פשוט זורחת על פני השטח בכל מעשה בודד שהם עושים.

ברור שמרגרה או חיות אחרות כמוה יהיו מבוקשות לתוכן אם בעלי חיים ישווקו מספיק טוב לשימוש מחוץ לגפנים של יוטיוב ושירותי פטפוט כמו טוויטר ואינסטגרם.